לפני 34 שנה החל מסעו של אייל כלוחם בגולני. הצעד הראשון היה בראשית 1988, כשפגשתי זוג עיינים, חכמות, יפות, סקרניות, גדולות ומאירות ששתו בצמא את האתגר שהצעתי לחבורה הנפלאה שהתאספה ובאה להיפגש עימי ולחשוב על מסלולם הצבאי. הצעתי להם להצטרף אלי למסע לגולני במסגרת 'הפרויקט' שהקמנו. שם סתמי, לאתגר מאוד מורכב שלקחנו על עצמנו בעידוד החטיבה – האתגר: לבחור ולהתגייס לגדוד 12 - לא לסיירת, לא לאגוז או לגדס"ר - דווקא לגדוד, הפחות זוהר והיותר אפרורי. לגדוד בו אתה ניפגש עם כל שדרת העם ומבצע משימות ביטחון שוטף ולא מבצעים מזהירים. ללכת לגדוד ולהשפיע על האווירה, בתחילה מלמטה כחייל – ואין משימה קשה מזו, כחייל ללא סמכות וללא הכשרה, בו זמנית לעמוד בקשיי המסלול המתיש והקשה וגם להשפיע על המחלקה בה אתה נמצא. הנטייה הטבעית לנוכח מסלול טובעני וקשה היא להתכנס פנימה ולהתרכז בעצמך בלבד, וכאן קראנו לחברה תוך כדי הקושי האישי להוסיף עליו גם אחריות מחלקתית. לפעול ולהשפיע על האווירה בין הלוחמים, לקדם יחסי כבוד וערבות הדדית, לפעול לאווירה מוסרית וחברית, להשפיע אפילו על תרבות המחלקה – שפה נקייה, שבתות של שירה ולימוד, תמיכה ועזרה לחלש ועוד.. ובהמשך ללכת לפיקוד ולהשפיע מלמעלה. הקבוצה הלכה והתרחבה, לירושלמים מ"שבט החלוץ", הצטרפו גם בני ישיבות וקיבוצניקים בש"ש, אשכנזים ומזרחים, מרכז ופריפריה, שמאל וימין.. משהו שנשמע היום כמעט בלתי אפשרי.
התחלנו להיפגש, להכיר, לשוחח, להתאמן, להתחזק, הקדשנו זמן לברר הליכה לגדודים לשם-מה? השפעה באיזו דרך? אייל, היה מאוד רגיש לכל דיבור שנשמע פטרוני, יהיר, מתנשא.. ביטויים כמו – להשביח את הגדודים, צרמו את אוזנו והוא לא שתק, זוכר את קולו : "מי אנחנו שנשביח משהו בכלל?, אולי רק את עצמנו..", או "קודם שנהיה חיילים מעולים, ורק אחר כך לדבר..", או "כדאי לשתוק ולהתחבר לכל החיילים לפני הכל..". המוטו שלו – "אמור מעט ועושה הרבה". קולו השקט והסמכותי נשמע בקבוצה היטב, קול חשוב שהכניס ענווה, בגרות, רגישות וכבוד לאחר, הבנה אינטואיטיבית עמוקה על פיקוד והשפעה בסביבה צבאית. אייל פרח בגולני, היה בו שילוב של יכולות פיזיות וחברתיות, מנהיגות שקטה, ביטחון ועוצמה לצד חוש הומור דק ומשובח. הוא הרגיש ממש בנוח עם "הערסים והשפיצים", בחבורה שלו היו אלו וגם אלו ביחד. הרגיש בנוח כי היה בו גם מזה וגם מזה, ומעל לכל היה לו יכולת לראות ולאהוב את החיילים סביבו כפי שהם. הוא צמח בגולני, התחזק, התבגר, הפך מנער למפקד נערץ על חייליו, כזה שחייליו סמכו עליו בעיניים עצומות; כזה שיודע שמעבר למדים ולמשימה יש בני אדם עם לבבות פועמים, עם קשיים, מצוקות, אהבות, אכזבות, חיילים שכמהים לקשר, לאוזן קשבת. אייל החזיק צרור מפתחות אישיים ענקי - לכל חייל המפתח שבאמצעותו פותחים את סגור ליבו ומגיעים פנימה אל לב הדברים.
מסעו הקצר של אייל בגולני הסתיים כעבור 5 שנים בקול נפץ אדיר שהחריד את שלוות וואדי 'אל-פרש', גל הנפץ וההדף החריד את הסביבה השלווה. לאחר הפיצוץ הנורא נותר שקט מחריד, שקט מחריש אוזניים. גל הנפץ וההדף, התפשט מוואדי 'אל-פרש' והמשיך הלאה, מעבר לגבולות הארץ החל את מסעו מעבר לאטמוספרה, ביקום, עובר כוכבי לכת וגלקסיות, שוטף ומספר בכל העולמות את אשר קרא באותו בוקר נורא.
מסעו של אייל, נקטע רגע לפני שהזדכה על הציוד ועמד לצאת למסעו הבא באזרחות.במקום בו נעצר מסעו של אייל, התחיל המסע המשפחתי. המסע המשפחתי החל לא בפיצוץ, כי אם בדפיקה על הדלת, שקטה, מהוססת, בהתייפחות, בשתיקה של "וידום אהרון". לא רק גלי הנפץ וההדף של אותו בוקר נורא, מהלכים בכל העולמות ומספרים את שהיה, גם הבכי השקט, שבקושי נשמע, מתפשט הלאה לכל היקום והעולמות. היקום הזה מלא בקולות של נפץ ובכי המתערבבים יחדיו.
המסע המשפחתי ארוך וקשה הרבה יותר ממסעו של אייל. לא בחרתם במסע הזה, הוא נכפה עליכם. חרדתם ממנו - חרדת מוות. מסעו של אייל - היה רצוף בהתלהבות ושמחה, בתחושת שליחות ויעוד, ושלכם – ממש הפוך מכך. שלו – היה קצוב בזמן ובמקום, עמד להסתיים, ושלכם - מסע לכל החיים וללא גבולות: מלווה חג ומועד, מלווה חופשה ושמחה, ערות ושינה.אתם משפחה עם שורשים עמוקים-עמוקים, שורשים השולחים את עורקיהם למי בארות, למים חיים. בשורשים המשפחתיים שלכם נצור כוח ללא שיאור של התחדשות וצמיחה. לצד מסע האובדן, ניכרים אותות הצמיחה וההתחדשות, אותות מסעות נוספים הממלאים את הלב בהתפעלות ושמחה: מסעותיה של רותי בממלכת הציור – צבעוניות מתפרצת מלאה בשמחה וביפי העולם, ציורים מלאי עיינים צוחקות, טבע פראי ואצילי, ארצות רחוקות וקסומות.. ציורים שבאים בכוח להזכיר כמה העולם יפה, ציורים המפנים את המבט לכל היש. מסעותיו של יאיר - 'בשביל ישראל', מלאים ברגעי התעלות ואושר אל מול נופיה היפים של הארץ. יאיר אוהב את הארץ ברגליו, "רגליו מתפללות בצעידה.." (בדומה לתיאורו אברהם יהושע השל).מסעותיהן של אביטל, אורית ואופירה- בהקמת משפחות יפות, בבניית בייתן שמלא באושר ואור, בהתפתחותן המקצועית, בעשייתן המבורכת.מסעותיהם של 'איילים' חדשים וצוהלים - שמספרים שהמסע המשפחתי רק החל. 'איילים' שמדלגים על ההרים מקפצים על הגבעות.. מלאי הבטחה ושמחה. גם קולות הצחוק המתגלגל, קריאות הפלא, רגעי האושר הגילוי והשמחה, מתפשטים בגלקסיות ומהלכים בכל העולמות. קולות הבטחה ואמונה לצד יתר הקולות.על דלת המקרר בבייתם של רותי ויאיר, תלתה רותי שיר קצר ויפה שכתבה עידית ברק: בוקר טובהייתי מקדישה לך זמןאמרתי לכאבאבל השמחה ממתינה לי בוקר, בוקר להתעורר, לגשת אל דלת המקרר ולהזכיר בקול שמעבר לכאב מסתתרת השמחה וממתינה.מתגעגע ואוהב, גיא גרדי