מספרים אודות אייל

אייל,
כבר יותר מ-25 שנה שימי ״הזיכרונות שלנו״
כבר יותר מבוגרים מימי חייך.

אבל גם הזכרונות שלנו, עסקו תמיד בנעורים,
ובתכניות של ״אחרי הצבא״, אולי אפילו הרחיקו לכת,
ל- ״מה נלמד באוניברסטיה״ או ״מי יתחתן עם מי״  
אולי אולי, אם ניסחף הזכרנו פעם
בטעות, אולי, או דמיינו - ילדים.

אבל באף זיכרון שלנו, בשום צורה ובשום דרך,
לא הצלחנו לדמיין, או לחשוב על – ״גיל חמישים״.
לא רק שזה היה מעבר לעולם התוכן של השיחות שלנו,
זה גם היה מעבר ליכולת שלנו לדמיין קדימה.

השנה, החבר׳ה נכנסו לקטגוריה הזו.
רובנו כבר בני חמישים, חלקנו יציינו אותו בחודשים הקרובים.

אתה קולט אייל? החבר׳ה מהחלוץ מרכז,
שהתעסקו רק אתמול בפעולות, מפקדים, שבת ארגון,
מורל, מחנה קיץ בחירבת סעדים... בני חמישים.

לפני כשלושה שבועות, זכיתי ללכת להופעה של אהוד בנאי,
בירושלים.
הלכתי להופעה עם שני חבר׳ה קולים ומגניבים – 
 יאיר ורותי.
בין השירים הנפלאים שחלקם היו פס קול ילדותינו,
וחלקם נכתבו מאוחר יותר,
אהוד סיפר על שיר שבתו כתבה,
על אמא שלה, אודליה,
שתקועה במנה הראשונה בארוחות שבת,
ועל אבא שלה, אהוד, שתקוע עדיין בשנות הששים,
בבית הספר התיכון. עם ווקסמן, ורוסמן, ופיקסמן
שנעלם עם הטייפ הנייד. ולא זז משם עד סוף הצד...

וחשבתי, שגם אתה אייל בעצם קצת נעצרת שם.
עם אותם התקליטים, והקסטות.
של האחים כהי העור שבאים מאתיופיה, ועם עיר מקלט,
ושאר השירים שהיינו שרים בקולות רמים בנסיעות
מאי פה לאי שם.
וגם עם זמנך עבר.
ונדמה לי שרבים מאיתנו, במידה מסוימת, 
עדיין ״תקועים״ כמו אהוד, באותן שנים. עדיין שרים את אותם שירים, שוב ושוב,
ועדיין הולכים להופעות. ואולי טוב שכך.
זה מקום שאנחנו שם איתך אייל. אתה מבין?
אתה מקשיב? אני מקשיב אמרתי לו. וזה חלום כל כך מוזר...
אני כותב את זה, ובוכה. זה בכי אחר.
אני מודה שכבר הרבה מאד שנים אני לא בוכה על אייל,
בטח לא בקול. ההלוויות וימי הזיכרון תמיד קשים, טעונים, נוסטלגיים. אבל הולכים ונעשים רחוקים, 
והלב, גם הוא מתמלא בשכבות.

באותה הופעה, לפני כשלושה שבועות, בככר ספרא,
השיר השלישי שאהוד בחר לשיר היה דוד ושאול.
ככה בלי הכנה מוקדמת.
הלהקה מנגנת, ואהוד מתחיל לשיר, את אותו שיר
שהוא שר לאייל על הכבש של הנגמש שבועיים 
לפני אותו יום נורא...

ומשהו מוזר קורה לי בגוף,
והמילים שלו ניתזות לחלל הככר, לחלל האוויר של ירושלים,
בוא שוב לנגן הלילה - שיר געגועים,
היד שלי נשלחת לחבק את רותי שמשמאלי,
והסכר של הלב והדמעות נפרץ.
הסאונד של המגברים חזק מאד, ולמזלי, האנשים סביבי
לא שומעים את היבבה, הפורצת ממני.
כל אותן השנים שהסיפורים סופרו כקוריוז, עם נגיעות כאב,
ושכבת מיסוך של הזמן שעבר,
התנקזו לכדי בכי משתפך. אחזתי את פני בין ידי,
אייל מזמן לא היה כל כך צלול ובהיר בזיכרון שלי,
במשך כמעט 3 דקות הזכרונות צפו מזוקקים וכואבים.

כן אנחנו בני חמישים,
ובפרקי אבות פרק ה׳ כתוב: ״בן חמישים לעצה״
באמת, זה נכון, נראה שיש לנו כבר לא מעט נסיון חיים,
ובאמתחתנו לא מעט עצות לילדנו, לקרובנו ולסובבים אותנו,
אבל יש דבר אחד שכנגדו אין עצה.
כמו שאהוד כתב ברחוב האגס אחד:
״ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן״.

הזמן...
אייל, אנחנו בני חמישים,
אבל נדמה לי שהיית שמח לדעת, שאחת מקבוצות הווצאפ הפעילות שלנו, היא הקבוצה של החלוץ מרכז.
אותו החלוץ מרכז שלך, וחלקנו הגדול,
תקוע עדיין בשנים ההם. השנים הטובות ההן.
ואגב, לא יזיק אם גם אתה תשלח גם איזה ווצאפ מפעם לפעם. כי אנחנו מתגעגעים.
ואתה עוד עמנו אייל.