לאחר 21 שנה הזיכרון הברור והמשמעותי ביותר מאייל נותר הזיכרון הראשון, זה של אמצע-סוף דצמבר 1991. מנקודת הזמן הנוכחית שלנו, כבר בתוך גיל 40, תקופת הטירונות הינה תקופה שההיגיון בה מטושטש בגלל "הבדלי המעמדות" שמוכתבים מעצם הדרגות, פערי ותק ובעיקר כי ככה אמרו ולא היה משתלם להתווכח. זו הייתה נקודת המוצא שלי באותו בוקר שישי חורפי, היום הראשון לטירונות. על רחבת הדגל , ארבע המחלקות שהרכיבו את הפלוגה הסתדרו ב-ח' והמ"פ הציג את מפקדי המחלקות, שצעדו קדימה כול אחד בתורו. כשאייל צעד אני זוכר בדיוק את המחשבה שעברה לי בראש:
ווי , ווי, זה הולך לקרוע לנו את הצורה-אבל הוא יהיה הוגן.
לא רק הדרגות והכיפה גרמו לי לצפות שכך יהיה, אלא הרושם מהצעד המהוסס לצד החוזק החיצוני, מהמבט הביישני שבלט מתוך הבעה רצינית והמעט נוקשה.
שום דבר מאז לא שינה את הרושם הראשוני ההוא, להיפך. לכול אורך הטירונות, ולאחר שדרכינו נפרדו ופגשנו חיילים שלו בטרמפיאדות, לצערנו גם לאחר מותו כשהתפרסמו סיפורים אודותיו, ומתוך דפי הספר על חייו שכתבתם אתם, משפחתו וחבריו, ובטח בימים האחרונים, 21 שנה אחר-כך, מתוך הסיפורים שלנו, החיילים שלו מהפלחיק, מילים נרגשות וכנות של הערצה וההערכה כבר בלי הקשרים של דרגות, ותק או סמכות.
אנחנו שלא נלחמנו לצידו, שלא זכינו לשבור דיסטנס אתו וליהנות מחוש ההומור המפותח שהתגלה מסיפורים של אחרים, זוכרים את מרכיבי האישיות האלה, את הנוקשות הבלתי מתפשרת בכול הקשור לערכי הצבא- המקצועיים והבין אישיים- לצד השקט והרוגע שהשרה ברגעים הקשים שלנו ואת הענווה שרק הדגישה את אותם ערכים וכך העצימה את הערכה כלפיו.
היום אני מבין אחרת שני אירועים מאז. הראשון היה בפלס, כעברתי מולו כשהוא הרים משהו כבד מאוד ואני אינסטינקטיבית הצעתי " המ"מ, אתה צריך עזרה?" אייל לא הוציא הגה ורק פער עיניים ועבר דרכי . המבט הזה שלו שיתק אותי. מיד הבנתי שאני חוצפן ואידיוט..
היום אני מבין שפשוט נתקעתי לו בדרך... וכל מה שקשור להרגשה שלי אחר-כך נובעת מהערכה העצומה שחשתי כלפיו, שדי במבט שלו כדי שנתחיל לחשוב איפה לא היינו בסדר.
סיפור נוסף היה בבוקר של מסע כומתה. אייל קרא לחנן ולי וביקש מאתנו לשרוף גווייה של כלב נגוע בכלבת שנמצא בבסיס. אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל כן זכור לי שהוא תדרך אותנו אישית כדי לוודא שנבצע בצורה מכובדת. נקודת הזמן של היום היא זו המבהירה לי שעצם מעורבותו בעניין כזה מעידה על האחריות שהוא לקח על הסמכות שלו כלפינו, וכך על הערכים שלנו ושלו.
אותו זיכרון ראשון ממשיך ומונצח מבחינתי במהלך השנים שלאחר מותו באמצעות הספר שנכתב עליו. קראתי אותו יותר מפעם אחת מאז 1994. עדות נוספת לאופיו בעיניי הם חבריו שאז וגם היום זוכרים.
הספר מונח בארון הספרים לצד ספרי קריאה ובשנים האחרונות גם לצד ספריי ילדים. לא פעם הכריכה עם המבט מהזיכרון של אז נחשפת גם לילדיי, לצד דורה ופו-הדוב, ולנקודה זו בדיוק הייתי רוצה שיימתח ויגיע הזיכרון הראשון, לתמהיל הנכון כול-כך בין נוקשות וצניעות, לערכים שדי נדירים היום ולהקרבה וחברות .
יהיה זכרו ברוך.