מספרים אודות אייל

בבוקר יום חמישי, 19.8.1993, בשעה רבע לשש בבוקר, רכבתי על אופניי בדרך לעבודה במפעל בקיבוצי, רביבים שבנגב. אני זוכר את הנקודה שבה הבחנתי שהקיבוץ שרוי בערפל, וציינתי לעצמי עד כמה הדבר מוזר, בעונה הזו של השנה.
לקראת הצהריים התחילו להגיע ידיעות על היתקלות ועל "חילופי אש כבדים" בלבנון. כל מי שזוכר את השנים הללו, בטרם הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון, מכיר את הביטוי, ויודע את משמעותו האיומה. אחרי הצהריים כבר דלפו מהבי.בי.סי ידיעות על שבעה חיילי גולני שנהרגו. בערב, ציין אלוף פיקוד הצפון, איציק מרדכי, את שמו של מפקד הכוח, לוי מישאל, שנהרג, ועיניי הוצפו בדמעות, כפי שהן מתמלאות בדמעות גם עכשיו, כשאני כותב את הדברים הללו, בחלוף 23 שנים.
מותם של לוחמי גולני, וכן הקצין והגשש שנהרגו בסריקות, מותו של אייל, צבע את העולם בשחור באותו היום. ריבונו של עולם, כמה קשה יכול להיות עולמך, כמה מר. נוראים המראות, ונורא הריח, ואיום הטעם, ואובד המגע, ומתחרשות האזניים מהד הפיצוץ, ומן השקט הנורא של המוות. איך יכול העולם להיות קשה כמו בטון, שחור כמו אספלט, לא חסד בו, לא חמלה, לא שלווה ולא מנוחה, לא תאנה ולא גפן לשבת תחתיהם – רק זעקה איומה ומרה.
הטובים הולכים בראש, הערכיים, הנותנים מעצמם, לוקחים פיקוד ומובילים, והנה - פעמים רבות הם הראשונים ליהרג. שוב ושוב עולה בי זעקתו המרה של משה רבנו: "זו תורה וזה שכרה?!". באותו סיפור מפורסם בגמרא, זהו דווקא משה, מי שנתן לעם ולאנושות כולה את תורת הגמול, את הרעיון שמעשה טוב יזכה לגמול טוב, שעל בסיסו עומדת האמונה ועומד התנ"ך כולו, דווקא הוא מגלה, וכל כך מהר, ובצורה כה מחרידה, שלפעמים אין זה כך. הדעת – גם דעתו שלו, גם דעתי שלי, הקטן  - אינה תופסת את העיוות הזה, כיצד איש טוב כל כך, שחונך לציונות ולאהבת האדם, לאמת ולאמונה יהרג כך, ולא יהיה איתנו עוד; "זו תורה וזה שכרה?". זעקתו של משה היא זעקה איובית, וספר איוב הוא אכן – בין השאר - ספר הזעקה כנגד אי הצדק, הכאב והסבל בעולמנו. 
משהו על ספר איוב - באחת מהפעמים ששירתנו במילואים, ראיתי אותך יאיר, כשספר בידך. השעה היתה מאוחרת, גשם שוטף ירד מזה שלושה ימים ללא הפסקה, ואתה התיישבת לקרוא בחדר האוכל הריק, הקר. אמרת לי: "אתה יודע איזה ספר זה? זה ספר איוב. אני קורא בו באחרונה"; ואז הוספת: "זה ספר מעניין מאד..." פעמים רבות נזכרתי ברגע הזה, התייסרתי מצער ובושה על זה שלא התיישבתי לקרוא איתך. הרי אני מכיר היטב את הספר, ויודע לקרוא בו, ויכלתי להיות לך לחברותא או לפחות לחלוק איתך את הרגע הזה, שבוודאי היה לך קשה. אבל המחשבה שאתה – דווקא אתה – קורא בספר איוב ביקעה את לבי מצער, ומלמלתי איזה דבר והסתלקתי.

אנסה כעת להגיד כמה מילים קצרות על איוב, ואולי תהיה בכך כפרה, ולוּ סמלית.
ספר איוב מטלטל בכוח את העמודים שעליהם עומד התנ"ך כולו. עמודי הגמול והצדק, עמודי התקווה והתוחלת לעולם טוב והוגן. לתפיסתי, כמעט רק ספר אחד מספרי התנ"ך מצליח לענות לו כראוי, וזו מגילת קהלת. חלק מהסיבה שקהלת מצליח להתמודד עם איוב, היא דווקא בנכונות שלו לומר, למשל בפרק ז': "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ". רוב הפרשנים, ורש"י בראשם, וחז"ל לפניהם, פירשו שמדובר כאן בעיוותים שהאדם יוצר. אבל כל מי שעיניו בראשו, וקרא לפני הפסוק הזה ואחריו את המגילה כולה, מבין מיד שמדובר בעיוותים שמעוות הקב"ה. מדרש תנחומא היה האמיץ היחידי להודות בכך. קהלת אף מגדיל ומתאר "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת". זה העולם. משל היה איוב צועק: "זו תורה וזה שכרה?!" וקהלת עונה לו: "אכן, זו תורה, וזה שכרה"... איך אפשר להתמודד עם עולם כזה? איך אפשר לחיות עם כל הצער והמרה השחורה? מה אפשר לעשות?
אחרי סיום המסלול בגולני הגעתי לקורס סמלים. באותם חודשיים וחצי הייתי צמוד לאייל, היינו באותו האוהל, מיטה ליד מיטה. בתחילת הקורס מצאתי את עצמי מחוץ למסגרת המגוננת של הפלוגה והמחלקה שלי, עם חיילים מפלוגות אחרות ומגדודים אחרים, ואווירה שלגביי לפחות היתה מאיימת. 

כשאמרתי זאת לאייל, קצת חושש לחשוף בפנֵי הציניקן מספר אחת את רגישותי ופחדיי, הוא הגיב במלוא העדינות ואמר: יש פתגם בפרסית שאומר "בֶּגֶה חוֹבּ". הפירוש של זה הוא "תאמר טוב". מה שלא יהיה, תאמר טוב.
אני לוקח את המשפט הזה איתי מאז. לטעמי, אין כאן רק אמירה של "הכל סבבה" ו-"החיים שלנו תותים", אלא הידבקות עמוקה במידותיו של הקב"ה: מה הוא בורא עולמות במאמר פיו, אף אתה ברא לך את עולמך במאמר פיך. אמור טוב, משמע עשה טוב. אם אתה איש החפץ ביצירת חיים, היֵה אוהב ימים לראות טוב. סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו.
זו הדרך להתמודד עם הפנים היותר קשים של העולם הזה, הדרך היחידה, רק להשתדל לעשות טוב, יותר טוב. "רְאֵה, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה - אַתָּה וְזַרְעֶךָ". זו כל הזמן בחירה, שמתאפשרת לנו, שמזומנת לנו, אבל לא סתם בחירה כאילו היינו בוחרים עגבניה או מלפפון בסופר, אלא כדרך להתמודד עם הקושי. ומה שלמדתי מאייל, למדתי גם מכם, יאיר ורותי, וממשפחתכם. את הבחירה העיקשת בחיים ובטוב, את השפעת הטוב עלינו ועל כל מי שסביבכם, שיוצרת שוב ושוב חיים. אני חושב שגם המפגש הזה שלנו כאן, שבו אנחנו קוראים ביחד תהלים, חילונים ודתיים, גברים ונשים – בעוונותינו אין זה חזיון נפרץ מספיק בארצנו – ולרגע אנחנו מתאחדים, למרות כל השוני, גם זה הוא עשיית טוב, וראיית האחר בעין טובה, בלב טוב.
אם ממשיכים לקרוא, מוצאים שזו בדיוק גם המסקנה של קהלת, שממש בהמשך אותם דברים עונה לתהייתו שלו על המעוות בעולם, וגם לאיוב ולמשה הזועקים כלפי שמיים: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה – רְאֵה: גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים". העולם הזה בנוי זה לעומת זה, ויש בו לפעמים רע, רע מאד. אין דרך טובה יותר להתמודד מאשר לעשות טוב, "בגה חוב", והלוואי שנצא מכאן ונשתדל, כל אחד מאיתנו, לעשות טוב. 
אני יכול כבר בקלות לדמיין את אייל אומר: "טוב גלילי, חפרת מספיק"...
 אבל לדמיין אותו אומר את זה ומחייך - שווה לי את זה.