בשנת 1990 באחד מימי שישי בעודי עם ילדי הגן הגיע יאיר ואמר: "בואי נתארגן וניסע לאייל לשבת" באותו הזמן אייל היה חייל באימון בחושניה שברמת הגולן. הרעיון קסם לי משום שהייתי מוכנה לעשות הכל על מנת לראותו ובכל הזדמנות שהתאפשרה. ההכנות לשבת טרם הושלמו ויאיר הרגיע אותי ואמר: "ניקח איתנו את מה שכבר מוכן, ניקח קופסאות שימורים,פרות, ירקות מיחם ופלטה ונסתדר אל דאגה!" וכך היה.
סיימתי את עבודתי בגן ואחרי התארגנות מהירה לנסיעה יצאנו עם הבנות לכיוון רמת הגולן לא לפני שיאיר הזמין מקום לינה לשבת במושב קשת ולא לפני שקנינו לאייל וחבריו כמויות חטיפים וממתקים לשבת ולימים שאחרי. בכביש הבקעה חלפו על פנינו מידי פעם רכבים צבאיים ובאחד מהם התנוססה על השמשה הקדמית מדבקה של סמל 'גולני' ואני ברוב אושר ושמחה אומרת: "הנה רכב של 'גולני'. (כמובן שגם על רכבנו היו מדבקות מלפנים ומאחור).
לאחר נסיעה ארוכה ומעייפת הגענו סוף סוף לחושנייה ברגע שהזדהינו הש.ג. איפשר לנו להיכנס פנימה למאהל עם הרכב. חיילים כיוונו אותנו לכיוון האוהל של אייל ומשהגענו לפתחו הקביל את פנינו ברק גולן שישב בפתח האוהל ושאל בתמיהה: "למה באתם אייל נסע לשבת הביתה..." מיותר לתאר את האכזבה הגדולה שחשנו.
בל נשכח אז לא היו ניידים וחיפשנו טלפון על מנת להתקשר הביתה ולשוחח עם אייל. לא הייתה כל תשובה. בדיעבד הסתבר שאייל הגיע הביתה ומשנוכח לדעת שאין אף אחד בבית התארגן ונסע לאחותי שושנה בתל אביב. על אותה שבת דיבר וסיפר אייל רבות על האירוח והפינוק שהעניקו לחייל בחופשה בני משפחת בן דוד. לו היה די זמן היינו שבים על עקבותינו אך השבת הייתה בפתח והזמן היה קצר. אייל קיבל את השבת בתל אביב ואנחנו הרחק ממנו ברמת הגולן.עוד הסתבר שהרכב שחלף ביעף על פנינו בכביש הבקעה עם מדבקה של סמל 'גולני' היה רכבו של גיא גרדי המ"פ שיצא לחופשת שבת ומי ישב לצידו של גיא וכמובן שלא יכולנו להבחין בו? אייל כמובן!