ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. היום הלאומי והפרטי העצוב ביותר בשנה. יום של חשבון נפש עבור כל אחד מאיתנו. ביום הכיפורים אנחנו שואלים את עצמנו שאלות שעיקרן ביננו לבין עצמנו. לבין בוראו של עולם. וביום הזכרון חובה עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנו נוהגים בזכרם של אלה ששילמו במחיר חיים כדי לאפשר לנו כאן שגרת יום יום. לפני מספר שנים לימדתי היסטוריה בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. אני זוכר שבאחד השיעורים שהעברתי תחת הכותרת "שימוש במיתוסים בתרבויות פוליטיות", התייחסתי למיתוס טרומפלדור ולאמירה: "טוב למות בעד ארצנו". בין הדברים אמרתי שהיום כבר לא מדברים כך. ואז ביקש תלמיד שלי, שעמד לפני גיוסו לצה"ל את רשות הדיבור ואמר לי: "זה נכון שאני לא מדבר ככה, אבל התנדבתי לשרת ביחידה קרבית, מרצוני החופשי, ואני יודע שיש סיכוי שבמהלך השנים שבהם אשרת בצבא, אהרג. אז אני לא אומר שזה טוב, אבל אני מוכן לשלם את המחיר הזה בשביל הארץ שבה אני חי". במקורותינו נאמר ש"אין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו". ואכן, למדתי מהתלמיד הזה יותר מאשר לימדתי אותו. עד היום, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה. למסור נפשנו למען ארצינו. למען קיומו של מקבץ יהודי לאומי ריבוני ומשוחרר בארץ אבותינו. מבלי לעסוק בדיון שבין חילוני לדתי, בין שמאלני לימני, בין "מחנה לאומי" ל"מחנה ציוני" – היהדות היא מרכיב הזהות של כל אחד מאיתנו. הנופלים במערכות ישראל לא שאלו את עצמם אם הם חילוניים או דתיים, ימנים או שמאלנים, הם מסרו את נפשם בלי ויכוח רק בגלל הצורך לקיים בית לאומי לעם היהודי. כי ראו וראינו מה קרה לעמנו כשלא היה לו בית לאומי. ומה יכול לקרות בארצות נכר. וכשאני חושב על תעצומות הנפש האלה ביום הרת עולם הזה, ואני עושה חשבון נפש ורואה איך אנחנו נוהגים אחד בשני בימים של שגרה, עולה השאלה האם זו הדרך להצדיק את מחיר החיים שגבתה אדמתינו בעשורים האחרונים. מערכת הבחירות האחרונה העלתה לשיח ציבורי נוקב ולצערי בוטה ותוקפני, את שאלת הזהויות הרבות בארץ. עד כדי כך שנדמה ששבנו להיות 12 שבטים מפולגים ומשסועים, המשתלחים זה בזה ללא רחם. באלימות. בגסות רוח. בהאשמות. ברדיפות. בזלזול. אין לי הסבר לתופעה הבאה: נפלה בחלקי הזכות לפגוש מדי יום ביומו עשרות רבות של אנשים. פרטיים. ואני פוגש בהרבה מאוד אנשים טובים. מצויינים. אז מה קורה לנו, לאוסף הפרטים המצויין הזה, שהקולקטיב שלנו כל כך שלילי? קולקטיב שמתעקש לחיות בתרבות של חדשות רעות במקום חדשות טובות. אני מרשה לעצמי לשאול דווקא ביום הזה, כשאני רואה את התלמיד שלי לנגד עיניי אומר את הדברים המדהימים הללו, כשאני נזכר היום באותם אלפים רבים ששילמו במחיר חיים עבור הארץ הזו, כשאני נזכר במאות רבות של בני משפחות שכולות שאני מכיר באופן אישי - אני שואל את עצמי: איך מסבירים את הפער הזה? מה קרה לנו שבזמן שגרה אנחנו לא מצליחים לדבר אחד עם השני, אבל בזמן חירום רובנו מוכנים למסור את חייהם לטובת העם והארץ. בשנת 1994 הכרתי את רותי ויאיר לוי, הוריו של אייל לוי ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה. מאז ועד היום אני בקשר הדוק ואהוב עם המשפחה. רותי, אמו של אייל, היא מחברותי הטובות והקרובות ביותר. ובכל השנים האלה היא איננה מקור של בכי או חולשה. להיפך – היא מקור של עוצמה ומעיין מתגבר של אופטימיות. אייל היה בן ואח יחיד להוריו ולשלושת אחיותיו. בלילה שבין ה 18 ל 19 באוגסט 1993 התנדב סגן אייל להוביל כוח לוחמים במארב לילי והחליף קצין אחר מהגדוד. כשאייל עלה עם השיירה שלו למארב, הבחינו הוא וחייליו באהוד בנאי. אייל היה מעריץ עיוור של אהוד, אזר אומץ, ניגש אליו ואמר לו שהוא וחייליו נכנסים למארב ושאל אותו אם יסכים להופיע בפניהם. אהוד לא היסס. ובו במקום נערך וביצע בפניהם את השיר "דוד ושאול". השיר האחרון ששמע אייל. בתום המארב נכנס הכח של אייל לוואדי סמוך לנקודת העצירה. אחד החיילים נתקל בתייל שהפעיל מספר מטעני צד. אייל ועוד שישה לוחמים נהרגו בו במקום. לימים כתב אהוד בנאי על המפגש הזה את שירו "הופעת מילואים".
אני מצרף כאן את הקישור לשיר המיוחד הזה: https://www.youtube.com/watch?v=mcsAuqyiAUI הלוואי ונקשיב לשיר, ונערוך חשבון נפש, ונראה לנגד עיננו את אייל ואת כל הנופלים, ונוסיף היום מימד נוסף לזכרם של אלה שנפלו ולמענם - לא רק נזכור, אלא גם נשתפר, נתייעל ונהפוך להיות טובים אחד לשני וטובים לארצנו האחת. יהי זכרם ברוך.